אני ואתה / אברהם יהושע השל (1933, מיידיש)

שידורי לבך הולכים אל לבי,

ממירים, מערבלים את כאבַי עם כאביך.

האם איני - אתה? האם אינך - אני?

עצבי שזורים בעצביך.

חלומותיך פגשו בחלומותַי.

האין אנחנו אחד במיליוני גופים?

תכופות אני רואה עצמי בדיוקנאות כולם,

שומע בבכיו של אדם, את קולי שלי רחוק וחרישי,

כמו תחת מיליוני מסכות חבויים פנַי שלי.

אני חי בי ובך.

דרך שפתיך יוצאת מלה ממני אלַי,

מעיניך זולגת דמעה הנגלית אצלי.

כשמחסור מציק לך - הזעיקני!

כשדרוש לך אדם - התפרץ לדלתי!

אתה חי בך, אתה חי בי. 

ויהי אחר הדברים האלה

ויהי אחר הדברים האלה

והאלוהים ניסני ויאמר:

קח נא את אחיך אשר אהבת

והעלהו לעולה

- - -

ויאמר אלוהים:

קין, קין

קול דמי אחיך

ואומר:

הנני.

בן ארבעים

    *

בן ארבעים

רד אל הבאר

התבונן באבנים

שחקו מים

העמארצות היא

סם ממכר מאוד

כוכב לא ידרוך

נראה אותך

מונה תריסר שנות פכחון ועוד תריסר

מעמיד תלמידים ולוּ קומץ

מתחיל שוב מהתחלה

בסוף הרי יעלו עשבים

גם בלחייך.

הבשורה על פי יהודה איש מפא"י (תקציר)

היהודים תמיד היו כאלה חולמנים, האמינו בשלום עלי אדמות, כמו ישו. אבל מה קרה בסוף? הם שלחו את ישו להיצלב. נצלבו בעצמם. והשואה גם. אז יאללה, יהודה, תתאפס על עצמך, תפסיק להאמין בכל מיני אידאלים שאין להם אחיזה במציאות, ותיסע לנגב להגשים את הציונות. קודם שהגויים יהיו נחמדים אלינו ואחר כך נדבר איתם על שלום. זה שאתה שמאלני לא אומר שאתה חייב להיות כזה בכיין או בוגד.

ספיר-וורף לבני ברית

1.

פלשתין זה שם שקבעו הרומאים

על שם הפלישתים הנכחדים

כדי למחות את שם יהודה,

קורא הטוקבק התורן

חברת הכנסת הכוננת,

אם רק הסמולנים היו יודעים

את האמת

ולא קונים את כל התעמולה האנטישמית.

בערבית הרי אין P.

צריך לשיר את זה,

צריך לצעוק את זה בכל הכוח:

יש עמים הקיימים מקדמת דנא

ואחרים המעמידים פנים

כדי לחבל בכוחות האור,

ורק מחקר בלשני נועז

יוכל לחשוף אותם

במערומיהם.

שם האל

ההודים מקעקעים על אמת ידם

(כך הסבירו בטיול למזרח)

את שם האל.

גם לסבתא שלי יש

אלוהים.

שלוש שבע שבע שלוש

שמו.

היה איתה באושוויץ.

ההודים בחכמתם מכירים

גם את שמו.

על קירות העיר מצוירים

צלבי-קרס ומגני-דוד בעירבוב

יה.

קרקפתא דלא מנח

א.

בעיבורו של הרחוב הסואן

באור היום

פיתו אותו הסרסורים בלחישותיהם

פססט

פססט

אקסהיביציוניסט?

אוהב עור?

אוהב קשירות?

בוא, בוא, בוא...

בוא!

מוצרט

יעקב גלאטשטיין (1946)

תרגום מיידיש

בחלומי חלמתי

כי גויים צלבו את מוצרט

וקברו אותו קבורת חמור.

אבל היהודים עשוהו לאיש אלוהים

וברכו את זכרו.

שליחו סביב העולם הייתי, רצתי

והמרתי את דתו של כל עובר ושב.

בכל מקום בו נתקלתי בנוצרי,

הוצאתיו לשמד כמוצרטי.

כמה נפלאה הברית המוזיקלית

של איש האלוהים,

ידיו המוארות

כמו ממוסמרות בניגונים.

המוזיקאי הצלוב

בשעת הדחק הגדולה

צחק בכל אצבעותיו.

וכשרבו מספור דמעות צערו,

אהב את אוזן שכנו

יותר מאשר את עצמו.

כמה עניה ובלתי מספקת,

לעומת עזבונו של מוצרט, 

הדרשה על ההר. 

הפוליטיקה של הפוגרום

[…] מַעֲשֶׂה בְּבֶטֶן רֻטָּשָה שֶׁמִּלּאוּהָ נוֹצוֹת,

מַעֲשֶׂה בִּנְחִירַיִם וּמַסְמֵרוֹת, בְּגֻלְגָּלוֹת וּפַטִּישִׁים,

מַעֲשֶׂה בִּבְנֵי אָדָם שְׁחוּטִים שֶׁנִּתְלוּ בְּמָרִישִׁים,

וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד אִמּוֹ הַמְדֻקָּרָה

כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָהּ הַקָּרָה;

וּמַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד שֶׁנִּקְרַע וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ"אִמִּי!" –

וְהִנֵּה גַם עֵינָיו פֹּה שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי [...]

(בעיר ההרגה, ח"נ ביאליק)

הנה כך היא זוועת הפוגרום בקישינב (1903) המושרת באריכות, במשקל ובחרוזים והופכת מאלימות לאסתטיקה ומאסתטיקה לפוליטיקה. והקורא מבקש פתרון, הסבר לזוועה, אבל למשורר אין תשובה: "וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה [...] וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים [...] וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה". ובאמת מה עושה הפוגרום במאה העשרים? זהו מחזה השייך ללא ספק לימי הביניים. לא מפני שהמאה העשרים אינה אלימה, אלא מפני שהאלימות בתקופה המודרנית מתנהגת באופן שונה. פוקו מבחין בתיאוריה שלו בין אלימות ימי-ביניימית גלויה וזוועתית המתבצעת בכיכר העיר ומהווה עונש נקמני ומרתיע כמו גם בידור להמונים, ובין הכוח הסמוי המודרני, המפקח על האזרח במבט רואה כל ומעניש את הסוטים באמצעות הרחקה למתקן שיקום בעל חוקיות נוקשה ושקיפות מירבית. ואכן הפוגרום הוא תופעה שאינה במקומה אפילו באימפריה הצארית שפיגרה אחרי ארצות המערב חרף מאמציה למודרניזציה. המחקר ההיסטורי טוען כי הפוגרומים שימשו כלי בידי משטר הצאר כדי להשקיט את התסיסה המהפכנית הסוציאליסטית בקרב הרוסים ולהסיט את זעמו של ההמון אל השעיר לעזאזל היהודי.

נקמתו של אלוהים

כשהיה לאדם קשה המציא את האלוהים. העולם היה מלא סתירות ובלתי אמין. האלוהים היו משרתים נאמנים שעמדו לצדו של האדם. אם לא יכלו לעזור ממש הרי שלפחות ניחמו בשעת צרה. כל מה שביקשו בתמורה היה קורבן פה ושם, מנחה קטנה, ריקוד גשם. אבל האדם הוא יצור אנוכי, הוא לא הסתפק באלוהים רבים ואנושיים, הוא רצה שיעמוד לצדו כוח אינסופי, טרנסצנדנטי, כוח שמסוגל לגבור על כל אויביו וחשוב מכך על סתירות לוגיות ואבסורדים ילדותיים הנובעים מטבע היחסים בין העולם לשכל האנושי. אז הוא נתן לאלוהים יותר ויותר כוח, הפך אותם לאחד, תבע מהם/ממנו שיתן משמעות לכל הדברים, עד לפרט הקטן ביותר, ציווה עליו להיות כל יכול ומופשט ובלתי מובן.

תרגילים ביידיש שימושית

(בעקבות פגיס)

שיעור ח' בספר של ויינרייך

הדקדוק של העבר

איך בין געווען

דו ביסט געווען

ער איז געווען

קטע קריאה: היהודים בגטו

וכעת - התרגיל:

הפכו את כל המשפטים להווה. 

אי

זוכרים את התקופה בה ישראל טענה שהשואה היא ההצדקה המוסרית לקיומה? אז זהו, סופה של תקופה. איזו נוסטלגיה. היום כולנו כבר יודעים שאין לפליטים זכויות. היהודים ומדינתם הקטנה אינם יכולים לסייע לזרים, וממילא לא יתכן שהם מצפים שזרים יסייעו להם. אדם לאדם זאב ומדינה למדינה סרטן. מדינת ישראל אינה יכולה לפתור את הבעיות של כל הפליטים בעולם כמו ששוויץ הקטנה למשל לא יכולה לקלוט את כל הפליטים הגרמנים והפולנים של 1939. שיפתרו הגרמנים את הבעיות הפנימיות שלהם בינם לבין עצמם. מעתה אמרו: ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל היא שהיא יכולה. בינתיים. אין לנו ברירה אלא לגייס את בחורינו המצוינים, אלה שטסו בשעתו עד לאוגנדה כדי להחזיר לכאן כמה עשרות משלנו, וגם הפעם בוודאי יוכלו לשנע בהצלחה כמה עשרות אלפים בחזרה ליבשת השחורה. שום מחיר אינו גדול מדי כדי לשמור על טהרתה של המדינה. ואז כשהם כבר לא יהיו כאן ללכלך את רחובותינו, לאנוס את בנותינו, להעיק על מצפוננו, הכל יחזור להיות כמו פעם. דרום תל אביב תשוב לשגשג כבעבר, ההשקעה בתשתיות, בחינוך, בתרבות, חברת מופת של ממש כמו באוטופיות הציוניות.

עוד מעט תחל המלחמה

עוד מעט תחל המלחמה

נגד הסרטן המטפורי

בכירורגיה פולשנית

בקרינה מצמיתה

בהזרקת רעל אל תוך הוורידים

והחברה החלשה והמפוחדת

המעדיפה להתמכר לדימויי הגוף האורגני

ומסרבת להאמין כי אנשים הם אנשים

תחלש עד כדי אפיסת כוחות

תתעורר אל בוקר חדש

ישן מאוד

רק כדי לגלות ששום דבר לא השתנה

העוני האלימות השנאה 

הסרטן המטפורי יותיר אחריו 
גרורות מטפוריות

ומערכת חיסונית התוקפת את עצמה

בנוגדנים פנטסטיים של עם אחד נבחר.  

מדינת הלאום הווירטואלית האחרונה

הוויכוח על המאגר הביומטרי בישראל מוכרח לעורר מחשבות עמוקות יותר. הרי אין זה ויכוח בין מי שחוששים לביטחון אזרחי ישראל משמאל לבין אלה המזלזלים בו מימין. בנסיבות אחרות היו אנשי הימין מתנגדים גם הם מן הסתם לכל איום פוטנציאלי על האזרחים. ובכל זאת הצורך ליצור מאגר פרטים וירטואלי שיכיל את כל המידע אודות אזרחי ישראל גובר על כל שיקול של צנעת הפרט או ביטחונו. נדמה כי התשוקה למאגר אזרחים ממוחשב אינה אלא ביטויו של הרצון להבטיח את גבולותיה הנזילים של הישות הישראלית. בימיה של הקהילה היהודית הדתית היתה הקהילה ממונה על רישום החברים בה. הזהות היהודית היתה חלק מהסדר החברתי הקבוע בחוק, בין אם תחת שלטונה של המדינה הפולנית או של האימפריה העותמנית. התפרקותו של הסדר החברתי הישן השליכה את היהודים אל החיים במדינה המודרנית בה כל האזרחים שווים, לפחות להלכה, אך לצד היתרונות הגדולים של המצב החדש נאלצו היהודים להתמודד עם שאלת זהותם באופן שלא עשו בעבר. במרווח שבין פטיש האמנציפציה לסדן האנטישמיות המודרנית נולדה גם התנועה הציונית אשר ביקשה להמיר את הזהות הקהילתית הדתית הישנה של היהודים בזהות אזרחית מודרנית.

מדיטציה

אני מה שאני

אני נגמר כאן בקצות האצבעות האלה בדיוק

ואחר כך בא אוויר עד להודעה חדשה

הכאב יכול להרוג אותי מוקדם מן המקוּוה

אבל גם לכך ידרש הרי פרק זמן כלשהו

ובמשך אותו משך קצר ככל שיהיה

תוסיף להתקיים הסימביוזה של הכאב והאני

הפסנתר הצונח מן הקומה השלישית לעומת זאת

יכול להרוג אותי כאן ועכשיו

אלא אם כן היום איש לא ישליך אותו.

שיר הלל

לכבוד גילויו של האגם התת-קרקעי באנטארקטיקה

הדוב הרוסי קדח עמוק אל תוך

אמא אדמה

במקדח הענק שלו

קדח וקדח עד שחדר פנימה אל האדמה הבתולית

וכעת כשהגיע אל המקום בו לא היה אף אדם לפניו

מי אם לא ראש השבט יזכה

ללחלח את שפתיו בנוזל הקדמוני

הגבר שבגברים

זכר אלפא.

בהמות

(פרגמנט)

בחלונות העיר מרצדים נרות וברחובותיה משתולל חורף אפור כהה. לא ראוי להתלונן על החורף בירושלים שהוא כצל חולף, ובכל זאת, צבר שכמותי אני חי מן השמש. בלי שמש וזרועות שזופות הרי אני, לא עלינו, כלופט-מענטש התם לגווע. הנרות מזכירים לי את סבתא שלי שהיתה מספרת לי סיפורים, ואני עודני ילד חנון ותמים, חובב מדע וסיפורי בלשים, והיא מספרת סיפורים מעולמות אחרים, סיפורים שאף פעם לא ידעתי איך לאכול אותם. אחר כך התבגרתי והפכתי לציני וספקן, ידעתי הכל, אבל עכשיו אני כבר לא יודע כלום, לבדי בעיר הקדושה אני נושם את הבדידות ואת ריח הגשם כמו איזה אקזיסטנציאליסט מיוסר, ומתענג על הסיפורים ההם כעל זכרונות מתוקים שממרחק הזמן נראים לי כשקרים אמיתיים מאוד. אני חושב לפעמים שמעבר לכל הסבל הזה של ההווה מסתתרת קלילות מופלאה ולפעמים אני כמעט יכול להריח אותה אבל תמיד היא חומקת ממני ונותרת בלתי מושגת.

איכרים ועירוניים (או איך אתה מעדיף לדמיין את העם שלך?)

מקובל לומר כי יתרונה היחיד של האווירה הציבורית הקיצונית בימים אלה הוא שעמדות קיצוניות נחשפות בגלוי ואינן משתדלות עוד להעמיד פנים. לא בטוח שזה אכן יתרון אבל אין ספק כי לאחרונה דברים מסוימים מקבלים פומביות רבה מבעבר. כך למשל הכחשת העם היושבת בבסיסה של האידאולוגיה הציונית ואשר בעשרים השנים האחרונות כוסתה במעטה מדומה של תהליך שלום. כדאי אם כן לומר משהו על עמים אמיתיים ומדומיינים והדרכים המומלצות ליצירתם.

המציאות המודרנית שבתוכה נולד גם הרעיון הלאומי היא במידה רבה התנועה מהכפר אל העיר. החברות המסורתיות בכל העולם מורכבות מ-90% של איכרים שתפקידם לעמול מבוקר ועד ערב כדי לאפשר את הישרדותה הפיזית של החברה ומשכבה דקה של עירוניים ואצילים שיש באפשרותה ליהנות מעודפי הייצור החקלאי, ליצור אומנות, אמנות, פילוסופיה, משפט, דת וכולי. התקיימו קשרים בין התרבויות של שתי החברות (למשל באמצעות הדת) אבל היה גם נתק גדול מפני שצרכי האיכר הקשור לאדמתו ועובד בה יום ולילה שונים לחלוטין מצרכי העירוני שחי בחברה מורכבת יותר. בחברה מסורתית יש אם כן למעשה שתי תרבויות - האחת תרבות עממית איכרית והשניה תרבות עירונית (המכונה תרבות גבוהה). במקומות רבים הניתוק בין שתי התרבויות בא לידי ביטוי גם בהבדל לשוני. האצולה דיברה שפה אחת ואילו האיכרים דיברו שפה אחרת - אצולה פולנית ואיכרים ליטאים, אצולה הונגרית ואיכרים סלובקים ועוד ועוד. לשפת האצולה נקשרה יוקרה של שפה גבוהה והיא שימשה למשפט ולהשכלה גבוהה ואף נוצרו בה יצירות ספרותיות. לשפת האיכרים התייחסו בזלזול ובמקרים רבים היא נעלמה או היתה קרובה להיעלם. (בין לבין היו גם שפות אחרות - הלטינית כשפת הדת, ושפות מיעוטים עירוניים כמו היידיש של היהודים והיוונית של היוונים).

"יהודית ודמוקרטית" - קריסת המדינה האזרחית אל תוך המיתוס הרומנטי שיצר אותה

מופתעים? בטח שאנחנו מופתעים. איך יכולנו לדעת שהמדינה הדמוקרטית (בערך) והחילונית (נניח) תהפוך פתאום למדינה פשיסטית ותיאוקרטית? טוב, אולי יכולנו לדעת, היו פה ושם רמזים. אבל העדפנו לעצום עיניים.

קחו למשל את הרצל. מה הוא חשב לעצמו? הוא חשב שככה אי אפשר להמשיך יותר. הוא חשב שהאנטישמיות הזו שרודפת אחריו בלב אירופה על אף כל המאמצים שהוא עושה כדי להיות גרמני ראוי לשמו היא בלתי נסבלת. הוא חשב שאולי אם ליהודים תהיה מדינה משלהם בה הם יהיו רוב ולא מיעוט כל זה יעלם והם יוכלו להיות עם ככל העמים - דובר גרמנית, אירופאי, מוסרי וליברלי. ואז היה העניין הזה עם פלשתינה. נדמה היה שהיהודים מתעקשים על פלשתינה, לא משנה כמה הסביר להם שזה מסובך. היה לו לב חלש להרצל אז הוא אמר בסוף: רוצים פלשתינה - שיהיה פלשתינה. וזהו. זה היה הסוף של החלום הליברלי שלו. רק שהוא לא ידע את זה עדיין. אף אחד מהציונים לא ידע את זה עדיין. עברו עוד עשרות שנים עד שהעניין היה ברור כתג-מחיר ואי אפשר היה להתעלם ממנו עוד. ככה זה כשמגייסים מיתוס רומנטי עצום כל כך לטובת חלום זעיר-בורגני. המיתוס הרבה יותר חזק וכמה שלא מנסים להחזיק אותו מרוסן בפינה שלו, הוא מתגבר ופורץ החוצה ומרסק את כל מה שסביבו.

רוב ומיעוט

גל החקיקה האחרון, כך אומרים בחוגי השמאל, מאיים לחסל את הדמוקרטיה בישראל. ונשאלת השאלה למה. כלומר למה אנשים מודרניים שחיים במדינה דמוקרטית רוצים לחסל את הדמוקרטיה של עצמם. האם זה מפני שהם בעצם לא דמוקרטים אלא גזענים ופנאטים דתיים? ובכן התשובה היא כן, גם זה. אבל לא בכך עוסק הפוסט הזה שהיה מסתיים אז במהירות רבה ונותר משמעם למדי. הפוסט עוסק בתשובה מורכבת יותר לשאלה זו ששורשיה נעוצים בראשיתו של המפעל הציוני. גל החקיקה הנוכחי הוא ביטוי נואש למאמץ הציוני להיות רוב על אפה ועל חמתה של מציאות דמוגרפית בוגדנית. מדובר בפחד הקמאי ביותר של הציונות - האימה מפני היות מיעוט. האימה הזאת אינה דורשת לכאורה הסברים. זיכרון גורלם הנורא של היהודים כמיעוט בשטחי הכיבוש הנאצי מהווה כוח מניע מרכזי כל כך בפוליטיקה הישראלית, עד שהמסר החשוב הנוסף שיש להפיק ממנו - חשיבותה של הדמוקרטיה וזכויות האדם, נשכח בקלות רבה במדינת ישראל.